"אני בתהליך" – זה לא רק סטיקר

"רק סבלנות אין קץ מביאה תוצאות מידיות" (מתוך קורס בניסים)

|

"אני בתהליך" – סטיקר שנצפה על אחוריהן של מכוניות פה ושם, לא ברור אם נועד לצחוק עם או על מישהו, או לאזכר בשיא הרצינות את האמת הזו שתהליכים משמעותיים בחיינו מתרחשים בקצבים משלהם – הבשלת הריון, נביטה של צמח, וגם התפתחות אישית ויצירתית, למידה מכל סוג בכל גיל – אמירה שבאה להזכיר לסובבים אותנו וגם לעצמנו, שאין טעם לדחוק או להאיץ בנו.

הנטייה להאיץ בדברים היא חלק מהצורך הטבעי שלנו בשליטה על חיינו, ואילו הנטייה למשוך אותם מעבר לדרוש באה מהקושי להרפות, אולי מפחד לאבד את המוכר והידוע, לטעות בדרך או לפגוש מחוזות לא מוכרים, אולי לא חביבים ואפילו מאיימים, מחוץ לאזור הנוחות שלנו.

כל אלה מושתתים על הקושי לקבל את הקיים  ולעמוד מול המציאות, החיצונית והפנימית. תחושת הזמן שלנו מושפעת תדיר מהצורך בסיפוקים מידיים או הפחד שמשהו יתרחש או לא יתרחש בעתיד.

Life is what happens to you while your'r busy making other plans – החיים הם מה שקורה בזמן שאתם מתכננים משהו אחר (ג'ון לנון)

המילה "סבלנות" מטעה, כי היא מרמזת על סבל, או לפחות על סיבולת, בעוד שסבלנות אמיתית מגיעה מתוך ראייה מקבלת של הקיים, לצד נכונות לעשות את חלקנו כמיטב יכולתנו בזמן נתון, מתוך אמון שהדברים מתרחשים באופן ובקצב שלהם, ובסופו של דבר לטובה.

אותו הלך רוח תקף גם לגבי הדאגה לאחרים, לא לחפור בערוגה לראות אם הזרעון נבט, אלא להשקות ולתת לשמש ולאדמה לעשות את העבודה, להאמין ביקרים לנו ולהניח להם לעשות את שלהם, גם אם הדבר כרוך בטעויות ומעידות ואפילו כשלונות, שהם חלק חיוני מכל תהליך למידה ומהווים אבני דרך בנתיב לכל הגשמה.

שיר טיבטי

אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני עוקף אותו.

אני הולך ברחוב אחר.

שום דבר כאן לא קורה

ממש כמו נביטה של זירעון או פקעת, חלקים משמעותיים בכל התקדמות מתרחשים בסמוי מן העין וזקוקים לזמן מסוים של חשכה, תנאי חיוני ביותר להתרחשותם.  להרפות ולאפשר לדברים הללו להתרחש  במקומות האלה שאינם בשליטתנו הישירה, דורש  את סוג האמונה הזה, הגורם לנו לעשות את שלנו מבלי לעסוק מדי בתוצאות – לכתוב, לשיר, לצייר, לרקוד, ללמוד שפה חדשה, לגדל ילדים או את עצמנו מתוך עשייה נקייה ואפקטיבית שבסופו של דבר מביאה לתוצאות המשביעות רצון ביותר.

השארת תגובה